שלטי הגיבורים על בבא קמא כ״ט

1 לפי דברי מיי' פ"ב מהל' גניבה אין חולוק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית דבכלהו גנב והקדיש לאחר יאוש וטבח פטור מתשלומי ד' וה' וכן האריך שם מ"מ לבאר דבריו מיהו כתב מ"מ שהרי"ף ז"ל השמיט ברייתא דגנב והקדיש וכו' ואינו כן כי בכל הספרים שלנו הביאה הרי"ף ז"ל וניכר שהוא מהא דכתב הרי"ף שם בעצמו דאין הברייתא עיקר אלא המשנה אלמא שהביאה בהלכותיו והתוס' שם והרא"ש פסקו דדוקא בקדשי המזבח הוא דאמרי' גנבו לבסוף הקדיש ואח"כ טבח פטור מתשלומי ד' וה' דודאי שם בעלים עלייהו דצריך לשחוט לשם בעלים אבל קדשי בדק הבית יצאו מרשות הבעלי' לגמרי ואין נקרא עוד שם בעלים עליו והלכך חשוב כאילו מכרו בשהקדישו לבדק הבית וחייב משום שהקדישו בתשלומי ד' וה' וכן כתב הר"ן שם והתוס' שם ליישב דאתו שפיר אף נמ"ד יאוש כדי קני דכיון דלא נקרא שם בעלים עליו אפי' הקדיש לפני יאוש הוי קדוש דכי היכי דלמ"ד דיאוש כדי קני מחייב הגנב במכירה קודם יאוש אע"ג דלא אהנו מעשיו דהא לא מייאש זה וחייב להחזירו בעין ולא חל המכר ה"נ מחייב בהקדש קודם יאוש כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. הנ"י שם וטוח"מ סי' א' כתבו בשם הראב"ד ז"ל שבזמן הזה שאין דנין דיני קנסות וקי"ל דאעפ"כ אי תפס לא מפקינן מיניה אם קדם הלה והודה הרי הוא פטור ואפי' כדברינו שפער עצמו מכלום כמו שכתוב לפנינו ובשם הרמב"ן ז"ל כתבו דזה אינו שכשם שהראב"ד אומר שאין מקבלין עדות לקנסות בזמן הזה כך הודאתו אינו כלום דלא הויא הודאה אלא בב"ד והאידנא ליכא ב"ד מומחין וה"ל כמודה חוץ לב"ד שאין נפטר מן הקנס הלכך אם תפס לא מפקינן מיניה ובין תפס מקמי הודאה או אחר הודאה וכן פסק הטוח"מ סי' שמ"ח מדידיה כדברי הרמב"ן ז"ל והיכא שגנב ומכר השור חוץ מקרניו או גיזותיו דהוי דברים שאינן ניתרין עמו בשחיט' איכא פלוגתא אי הוי שיור אי לא מיי' פ"ב מהל' גניבה פי' דלא הוי שיור וחייב בתשלומי ד' וה' והרא"ש כתב דהוי שיור ופטור מתשלומי ד' וה' וכן פסק הטוח"מ סי' ש"נ וכן נראה דעת הרמ"ה ז"ל שהביא שם הר"ן:

2 לפי דברי הרי"ף ומיי' פ"ה מהל' נ"מ משמע דלכל אדם מותר לצוד בכל הימים של כל אדם בין בחכה בין ברשתות ומכמורת דחכה ורשת ומכמורת הכל א' אבל לא הותר אלא להשבט שהם בחלקו לפרוש קלע מפני שמעמידין את הספינות ופי' קלע דרך הציידין לתקוע יתדות ולעשותן גדר במים להלכד שם הדגים ולדעת הרא"ש וטור ח"מ סי' רע"ד צידת חכה מותרת לכל אדם אבל אסור לכל אדם לצוד ברשתות ובמכמורת אלא לבעל הים ואפי' בעל הים אינו רשאי לפרוש קלע כדי שלא יעכב את הספינות והטור ח"מ סי' רע"ד וסי' שי"ב כתב בשם אביו הרא"ש דודאי תנאי ב"ד הוא שמי שברח לונחיל וישב לו על אילן חבירו שיכול להציל נחילו ולקוץ הענף ויתן לו דמי הענף והרואה את חבירו שיש לו חבית של דבש שנסדקה וקרובה להפסד והוא יש לו חבית יין וחבירו אומר לו שפוך יינך ואמלא חביתך דבש הנפסד ואפרע לך דמי יינך שחייב לעשותו ודוקא בכה"ג שבא בעל דבש לשפוך את היין שתנאי ב"ד הוא שאין בעל היין יכול לעכבו אלא שופך יינו של חבירו בע"כ של חבירו ומשלם לו דמי יינו מתוך דבשו אבל אם בעל היין שפך יינו מאיליו כדי להציל הדבש אינו נוטל דמי יינו דהלה יאמר לו למה שפכת אני הייתי דוחק ומציל כך כתבו התוס' שם ומרדכי. וכן תנאי ב"ד הוא שאם יש לחבירו חמור טעון פשתן ומת חמורו ולו יש חמור טעון עצים אמר לו לפרוק עציו ולהציל פשתנו והוא יפרע לו דמי עציו חייב לעשותו ופסק הטור כך מהכי שמיע ליה דעת אביו ז"ל פ' הגוזל בתרא ואע"פ דיש לגמגם להבין דעת הרא"ש דאפשר דלא ה"ל הכי מ"מ ודאי דהטור בנו בקי בדברי אביו טפי מינן ויודע דהכי קים ליה והרי"ף שם פסק דלית הלכתא הכי אלא בכל אלו אין לו אלא שכרו כדבעינן למימר לקמן בס"ד אם לא התנה עמו ואינו חייב לכופו שישפוך יינו ולא שיקוץ סוכו ולא שיפרוק עציו אם זה אינו רוצה וכו' סמ"ג עשין ע"ד וכן נראה דעת מיי' פ"ז מהל' גזילה ופי"ב מהל' מכירה: